החירות המשותפת של הילד וההורה

החירות המשותפת של הילד וההורה קשורה בחוט מקשר לאיכות הקשר ביניהם.
היכולת של ההורה לפעול ממקום המאפשר לילד לבטא את רצונותיו וצרכיו משפיעה על יכולתו של הילד לראות את עצמו כזהות עצמאית.
כאשר ההורה אינו מצליח להשתחרר ממגבלות הדימוי של ״ההורה הטוב״, המתפקד ״בצורה הנכונה״ על פי צווים ומוסכמות חברתיות המגדירות מהו הורה טוב, והוא אינו מתאים את עצמו לנוכחות הילד ולצרכיו – התנהלות זו מובילה ליצירת קשר מורכב ביניהם, מרים מסך ומוביל לטשטוש של האני העצמי של הילד מול האחר.

החירות האמיתית היא כאשר ההורה מצליח להרים את מסך המוסכמות ומתחיל לשאול את עצמו שאלות כמו:
״למה הילד שלי זקוק לי?״
״כיצד הילד שלי מרגיש?״
״מה הילד שלי רוצה?״
ו״איזה סיפור הילד שלי מספר לי על עצמו?״

בדרך של נִגְלוֹת הנוכחות של האחר ורצונותיו, הילד רואה את עצמו בעיני הוריו, ובעקבות כך מרגיש שהוא יכול לזהות את עצמו כזהות עצמאית, העומדת בפני עצמה בנפשו ובגופו, ומרגיש רצוי וחשוב בעיני עצמו.

הורה חופשי הוא הורה אשר משחרר את עצמו מכבלי העבדות של ״מה צריך״ 
כלומר, שחרור המטלות, המשימות והקורבנות של להיות הורה,
ומסיר את ציוני התפקיד שכתב לעצמו.

המלאות שבתוך החירות נושאת עימה מקומות של חיוניות וקשר מלא בין הורה לילד.
החופש להגיב בתוך מיכל של נשמות, הרוקדות ריקוד משותף צעד אחר צעד,
דרך הקשבה, הכלה, הבנה ואחדות.
החופש להיות כגוף בפני עצמו מביא ביטוי לחירות הפרסונלית.

שיהיה חג שמח 
שנדע להשתחרר מכבלי העבר של ״מה צריך״
ונצא לחופש של ״האיך״.