הם רק רצו לעזור.
להזכיר את המעיל, לבדוק עם מי הילד שיחק, לשלוח מייל למורה “בשביל הסדר”.
הם בכל מקום, מרחפים, בודקים, מתערבים.
אבל איפה עובר הגבול בין דאגה ואהבה לבין שליטה שמונעת עצמאות?
ילדים צריכים הורים, לא מסוקים.
הם צריכים לטעות, ליפול, לקום לבד, ולדעת שאנחנו כאן, מהקרקע, לראות אותם פורחים.
לראות אותם עושים טעויות, לא שלמים עם הטעויות שלהם, לא שמחים עם הכישלונות,
ועם אותם רגעים שבהם לא הצליחו לספק את המשאבים הרגשיים שההורים שלהם ציפו להם.
אז אולי הגיע הזמן לנחות רגע.
להפסיק לטוס מעליהם, ולהתחיל להיות לצידם.
להיות אותו עוגן שעוזר להוביל את הרכב, המטוס או הדרך שהילד שלנו מכוון אליה.
כשאנחנו עפים נמוך מדי מעל הילדים שלנו, מתוך אהבה ודאגה,
לפעמים אנחנו שוכחים להשאיר להם מרחב לנשום, לטעות, לבחור וליצור.
בתוך הלב של הילד ההליקופטרי, לעיתים מצטבר מסר:
“אני לא יכול לבד”.
ואז נוצר פער ומחסום, והילד עלול להרגיש שהכוחות שלו מוגבלים,
ושהוא אינו יכול לעשות דברים בכוחות עצמו.
כך אנו עלולים לפגוש ילד תלותי, עם קושי בנפרדות,
שמתקשה לבטא את עצמו מול קבוצת השווים.
לעיתים קרובות, רעש המסוק של ההורים שממהר לעזור ולהציל
רק מונע מהילד להצליח להתמודד עם אותם מכשולים.
הוא עלול להרגיש פחות בטוח בעצמו, בסביבתו,
ולהיות חסר ביטחון בהחלטותיו בעתיד.
לכן, לפני שאתם בוחרים להיות הורים “מצילים”,
חשבו היטב את מי אתם בוחרים להציל, אתכם או את ילדכם.
הילד שלכם יהיה במקום של רווחה, עצמאות וכוחות נפשיים
כאשר תבחרו לתת לו את הרשות לבחור בעצמו.
תנו לילד את האפשרות להתנסות, לטעות, להרגיש ולבחור מה נכון עבורו,
תוך שמירה על גבולות.
ברגעים הללו הילד לומד שגם אם יעשה טעות,
לא יגיע הליקופטר שיפתור או יציל אותו מהמצב,
והוא יידרש להתמודד איתו בעצמו.
וכך, מתוך ההתמודדות, הוא ילמד להכיר את עוצמות כוחותיו.