כל חלום שלנו הוא צבע חדש בפלטת החיים שלו.
כשאנחנו מעזים לצייר את החיים שלנו,
אנחנו מלמדים אותו שגם לו/לה מותר לקחת מכחול
ולצייר את העולם שלו.
האם הוא רוצה שנצייר את החיים שלו בצבעים שלנו? זו השאלה.
אנחנו צריכים לתת לילד שלנו מכחול וצבע,
ולתת לו/לה לצייר את עצמו/ה.
כשהילדים שלנו רואים אותנו מתרגשים, מתנסים ולומדים
שחלק מיצירתיות היא דרך של החיים,
הם יכולים ללמוד גמישות מחשבתית, מקום לטעויות,
שחרור שליטה, ועוד.
כהורים, אנחנו המראה שלהם לתוך האור או החושך.
אם המראה תשקף עבורם עייפות, ויתור, שאין כוח,
״ניצור ביחד ביום אחר״, ״בפעם אחרת״, ״נשחק אחר כך…״
והמילה ״לא!״ תתגשם לתוך המציאות העכשווית –
הם, בסופו של דבר, ילמדו שכדאי לוותר.
וההזדמנות ליצירה משותפת, או זמן הורי משותף,
עלולה לפוג / לא לחזור.
עם זאת, אם המראה עבורם תשקף מציאות של עולם
שבו יש יצירתיות, משחקיות הורה־ילד
ורצון להיות חלק פעיל ושותף מחיי היום־יום של הילד,
וכחלק מהמציאות שלו –
הילדים יכולים לגדול לתוך עולם
שבו הם ירצו ליצור משחקיות, הנאה וכיף עם הוריהם.
כשאתם מלמדים את הילד/ה שלכם שמותר לשאוף, לשחק, לדמיין,
אתם מלמדים אותם שמותר לרצות
שיהיה עתיד טוב יותר, חופשי ורגוע יותר.
הם לומדים לא רק ממה שאנחנו, ההורים, אומרים להם,
אלא ממה שאנחנו מעזים לעשות בעצמנו.
אז כשאתם מגשימים חלום, קטן או גדול,
אתם לא רק עושים את זה בשבילכם כהורים.
אתם מראים לילדיכם שחלומות הם לא פינוק –
הם זכות!
מורן דפנה / מטפלת באומנות ומדריכת הורים מוסמכת